על הדרך לתואר שני

ציון התואר

הממוצע בתואר הראשון הוא אחד משני המספרים שפותחים את הדלת. לכל מגמה יש סף בממוצע, וכדי להגיש מועמדות צריך לעמוד בו.

• 85–90 · הסף בממוצע ברוב המגמות הטיפוליות
• 90 · הסף הנפוץ ביותר

כל מוסד מחשב את הממוצע אחרת, ולכן אותו סטודנט יכול לעמוד בסף במוסד אחד ולא באחר:

• יש מוסדות שסופרים רק את קורסי הפסיכולוגיה, בלי ציוני החוג השני בתואר דו־חוגי.
• יש שמחשבים ממוצע של פסיכולוגיה ומתודולוגיה יחד, ומבקשים גיליון ציונים שמציג אותו בנפרד.
• יש שמציבים תנאי גם על החוג השני.
• ויש מוסד שבו ממוצע מעל 87 כבר לא נותן יתרון, ונחשב כ־87.

אפשר להגיש גם בשנה האחרונה של התואר, לפי ממוצע זמני, ולעדכן אחרי שמסיימים.

ממוצע ומתא״ם עובדים יחד. בחלק מהמגמות הסף הוא לא מספר אחד אלא צירוף: ממוצע גבוה יותר מאפשר מתא״ם נמוך יותר, ולהפך. למשל, מתא״ם 110 עם ממוצע 90, או 105 עם ממוצע 94. ויש מגמות שמחשבות ציון משוקלל של שניהם.

ציון המתא״ם

המספר השני. מתוך 64 מגמות לתואר שני בפסיכולוגיה, המתא״ם נדרש ב־40, תלוי בתנאים ב־6, ולא נדרש ב־18, רובן מגמות מחקריות. במגמות הטיפוליות, אלה שמובילות להתמחות ולמקצוע, הוא נדרש כמעט תמיד.

• 75–120 · טווח הספים במגמות הטיפוליות
• 100 · הסף הנפוץ ביותר (14 מגמות)

הסף הוא תנאי להגשה, לא ציון קבלה. במגמות המבוקשות נרשמים הרבה יותר אנשים ממה שיש מקומות, ולכן מזמינים למיונים לפי מדרג הציונים, מהגבוה לנמוך. מי שנמצא בדיוק על הסף עומד בתנאי, אבל ייתכן שלא יוזמן לראיון.

ומה שהמוסדות עצמם פרסמו מראה כמה רחוק זה יכול להגיע: במגמה קלינית אחת שהסף בה 100, הציון הנמוך ביותר של המוזמנים לראיון בשנים האחרונות היה 115–120. במגמה קלינית אחרת, ממוצע המתא״ם של המתקבלים היה 129.7. כלומר, במגמות הקליניות מי שמגיע קרוב לסף מתחרה מול מועמדים עם 15 עד 20 נקודות יותר, ולפעמים יותר מזה.

• תוקף: הציון תקף בדרך כלל חמש שנים.
• נבחנתם פעמיים? יש מוסדות שמתחשבים בציון הגבוה, וכדאי לבדוק מול כל מוסד.

והחדשות הטובות: את הממוצע בתואר כבר קשה לשנות בשלב הזה. את המתא״ם אפשר לשפר משמעותית בכמה חודשים של הכנה, והוא זה שקובע ברוב המגמות הטיפוליות מי מוזמן למיונים.

המלצות: מעשית ומחקרית

כמעט כל מגמה מבקשת המלצות, ורוב המגמות הטיפוליות מבקשות שתיים: אחת מכל סוג. המגמות המחקריות מבקשות בדרך כלל שתי המלצות אקדמיות־מחקריות.

המלצה מחקרית (אקדמית)

ממרצה או מחוקר שעבד איתכם ומכיר את העבודה שלכם: מי שהנחה אתכם בסמינריון, במעבדה או במחקר מודרך, או הכיר אתכם במסגרת אקדמית קטנה. היא נועדה להכיר לוועדת הקבלה את היכולות האקדמיות והמחקריות שלכם, ובדרך כלל תתבקשו לפרט גם על המחקר שהשתתפתם בו ועל התפקיד שלכם בו. יש מוסדות שדורשים שהממליץ יהיה בדרגת ד״ר ומעלה.

המלצה מעשית (קלינית, ״מהשדה״)

מגיעה ממסגרת שבה התנסיתם בעבודה מעשית בתחום הטיפולי, בדרך כלל מהמדריך או מהמדריכה שליוו אתכם. היא מספרת עליכם דרך ההתנסות בשטח: איך אתם פוגשים אנשים, איך אתם מתמודדים עם מורכבות רגשית, ואיך אתם לומדים ומתפתחים.

כאן הדרישות לרוב מדויקות יותר: הרבה מגמות מבקשות שהממליץ יהיה פסיכולוג מומחה, עובד סוציאלי קליני או פסיכיאטר. יש שדורשות שיכיר אתכם שנה לפחות, ויש שמבקשות התנסות מהשנים האחרונות שלפני ההגשה.

את ההמלצות לרוב לא תקראו. בדרך כלל הממליצים שולחים אותן ישירות למוסדות, דרך מערכת נפרדת, ולא דרככם. יש מוסדות שבהם המלצה שהמועמד מוסר בעצמו נפסלת.

ולמה לחשוב על זה כבר עכשיו? כי המלצה צריכה מישהו שראה אתכם עובדים: במחקר, ובהתנסות מעשית. אלה דברים שנבנים לאורך התואר, ולא בחודש של ההרשמה.

המסלול במבט אחד

שני מספרים, שתי המלצות, ועוד הרבה מעבר להם. אחרי שציון המתא״ם מגיע מתחיל תהליך קבלה שלם, וכך הוא נראה:

1. הגשת המסמכים ציון מתא״ם וממוצע תואר ראשון, תיאור עצמי, המלצה מחקרית והמלצה קלינית, ולפעמים גם הצעת מחקר.
2. המיונים מי שעבר את הסינון הראשון מוזמן להיכרות אישית יותר: ראיון מחקרי, ראיון אישי, ראיון קבוצתי, או חלק מהם.
3. ימי מועמדים, דירוג ותשובות המוסדות מדרגים את המועמדים, המועמדים מדרגים את המוסדות, ומערכת ארצית משבצת.
4. ואחרי התואר רישום בפנקס הפסיכולוגים, התמחות, בחינת מומחיות, ותואר מומחה בתחום שבחרתם.

הדרישות משתנות מעט בין המוסדות והמגמות, אבל השלד דומה. בעמוד הזה: השלד, ואחריו המגמות עצמן, כדי שתדעו לאן אתם מכוונים עוד לפני שפתחתם ספר סטטיסטיקה.

שלב ראשון: הגשת המסמכים

על ציון התואר, ציון המתא״ם וההמלצות כתבנו למעלה. בנוסף להם מגישים את אלה:

ומה אם לא עומדים בסף? בחלק מהמוסדות אפשר לפנות לוועדת חריגים. אבל זה לא מסלול קבלה חלופי: זו אפשרות למקרים שבהם נסיבות מיוחדות מצדיקות חריגה מהסף, למשל שירות מילואים ממושך שפגע בלימודים או בהכנה למתא״ם.

התיאור העצמי (קורות חיים נרטיביים)

לרוב החלק המאתגר ביותר בתהליך. זה מסמך אישי מאוד, שבו מספרים על עצמכם, על החיים שלכם ועל הדרך שהובילה אתכם לפסיכולוגיה. ובכל זאת, הוא נכתב בתהליך מיון.

מה שמחפשים בו הוא לא סיפור חיים מושלם, אלא היכולת להתבונן על חוויות החיים באופן מורכב: לזהות קשרים בין אירועים וחוויות, ולהבין איך הם השפיעו על מי שאתם היום. זו אחת היכולות החשובות בעבודה הפסיכולוגית.

הצעת מחקר

בחלק מהמוסדות והמגמות מבקשים גם הצעת מחקר קצרה. היא לא נועדה לבחון את הרעיון עצמו, אלא את החשיבה המחקרית: לנסח שאלת מחקר, להציע דרך מתאימה לבחון אותה, ולהציג את זה בכתיבה אקדמית ברורה. היא לא בהכרח ההצעה שעליה תתבסס התזה שלכם, ולא חייבת לעסוק בנושא שתחקרו בתואר. ההיקף והדרישות משתנים בין המוסדות.

שלב שני: המיונים

אחרי ההגשה כל מוסד עובר על החומרים, ובוחר מתוך המועמדים מספר מסוים שימשיכו לשלב הבא. השלב הזה הוא היכרות אישית יותר, מעבר לציונים ולמסמכים. יש מוסדות שבהם תעברו כמה סוגי ראיונות, ויש שבהם רק חלק מהם.

ראיון מחקרי

היכרות מהזווית המחקרית: באילו מחקרים השתתפתם, מה היה התפקיד שלכם, מה למדתם ואילו תחומים מעניינים אתכם. אם הגשתם הצעת מחקר, סביר שתישאלו גם עליה. יכולות לעלות גם שאלות תיאורטיות על מתודולוגיה ועל חשיבה ביקורתית על מחקר (נשמע מוכר?).

ראיון אישי

המראיין קורא לרוב את התיאור העצמי מראש, והשאלות נשענות, לפחות בחלקן, על מה שבחרתם לשתף בו: חוויות, החלטות, קשרים משמעותיים והבחירה בפסיכולוגיה. בחלק גדול מהראיונות שואלים גם על ההתנסות הקלינית. גם כאן מחפשים יכולת להתבונן על עצמכם, לא תשובות ״נכונות״.

ראיון קבוצתי

כאן ההתרשמות היא מכם בתוך קבוצה: איך אתם מביאים את עצמכם, מקשיבים לאחרים, מגיבים לדעות שונות, ואיזה מקום אתם תופסים בשיחה. בדרך כלל זה מתחיל בסבב היכרות, ולפעמים ממשיך בשאלות נוספות או במשימות קבוצתיות.

השלב האחרון: ימי מועמדים, דירוג ותשובות

ימי מועמדים

אחרי המיונים, חלק מהמוסדות מזמינים את מי שהגיע לשלב מסוים ל״ימי מועמדים״, לפני שהדירוג נסגר. הפעם המוסדות הם אלה שמחזרים: מכירים את המגמה ואת מבנה הלימודים וההכשרה, פוגשים אנשי סגל, ולפעמים גם סטודנטים שכבר לומדים שם.

זימון הוא לא קבלה. זימון ליום מועמדים הוא סימן מעודד, אבל הוא לא בהכרח אומר שהתקבלתם. מחכים לתוצאות הרשמיות.

הדירוג

כל מוסד מדרג את המועמדים שהתמיינו אליו, ובמקביל גם אתם מדרגים את המוסדות שהתמיינתם אליהם. את השיבוץ עושה מערכת ארצית, ודירוג ״אסטרטגי״ לא עוזר בה: מדרגים לפי ההעדפות האמיתיות. ראשון, המוסד שהכי הייתם רוצים ללמוד בו. שני, זה שהכי הייתם רוצים אם לא תתקבלו לראשון, וכן הלאה.

התשובות

אחרי שהדירוגים נסגרים מתבצע השיבוץ, ובסופו מתפרסמות תוצאות הקבלה. מועד הפרסום ידוע מראש, כך שלפחות תדעו מתי לרענן את המייל.

ואחרי התואר: התמחות ומומחיות

בתואר השני בוחרים מגמה. אבל המקצוע עצמו נקבע אחר כך, בהתמחות. הדרך, בכל התחומים:

1. תואר שני במגמה טיפולית.
2. רישום בפנקס הפסיכולוגים רק מי שרשום רשאי להציג את עצמו כ״פסיכולוג״.
3. התמחות במוסד מוכר, בהדרכת מומחים: שנתיים במשרה מלאה, או בחלקיות של חצי משרה לפחות. בפועל רוב המתמחים עושים כארבע שנים בחצי משרה.
4. בחינת מומחיות בסוף ההתמחות. כן, עוד בחינה.
5. תואר מומחה ״פסיכולוג קליני״, ״פסיכולוג חינוכי״ וכן הלאה. לפי החוק, טיפול פסיכותרפויטי שמור למומחים, ומתמחים נותנים אותו בהדרכה.

מגמה מחקרית לא מובילה להתמחות. לפי החלטת המועצה להשכלה גבוהה והנחיות ההתמחות, בוגרי תואר שני מחקרי לא מתקבלים להתמחות של משרד הבריאות. החריג המתועד הוא פסיכולוגיה חינוכית, דרך תכנית השלמה של שנתיים.

מה עוד עשוי להשתנות. ב־2025 הקימה המועצה להשכלה גבוהה ועדה לקיצור מסלול ההכשרה, ופורסמה טיוטת תקנות שתאפשר להתחיל את ההתמחות כבר בתואר השני. נכון לבדיקה שלנו, אלה הצעות בלבד.

המגמות: מה ההבדל?

החוק מכיר בשישה תחומי מומחיות, ורק בהם. נוירופסיכולוגיה, פסיכולוגיה גרונטולוגית, פסיכולוגיה של הספורט ופסיכולוגיה ייעוצית הן לא תחומים נפרדים: מגמה עם שם כזה מובילה לאחד מהשישה, או לאף אחד מהם אם היא מחקרית.

מה משותף לכל המגמות הטיפוליות: קורסים ולצדם פרקטיקום, עבודה בשדה בהדרכה. אבחון וטיפול כמעט בכולן. ואותו מיון בערך: ממוצע, מתא״ם (כמעט תמיד), המלצות, תיאור עצמי וראיונות. מה שונה: עם מי עובדים, באיזו מסגרת, ואיזה סוג עבודה.

פסיכולוגיה קלינית

• עם מי: אנשים עם מצוקה, קשיים והפרעות נפשיות: חרדה, דיכאון, טראומה, הפרעות אישיות, הפרעות אכילה, פסיכוזה, משברים בחיים. בכל שלבי החיים.
• איפה עובדים: מרפאות לבריאות הנפש, בתי חולים פסיכיאטריים, מחלקות פסיכיאטריות בבתי חולים כלליים, קופות החולים, הצבא (קציני בריאות נפש, קב״ן), וקליניקה פרטית אחרי תואר מומחה.
• מה עושים: פסיכותרפיה, קצרה וארוכה, בגישות שונות, ואבחון פסיכודיאגנוסטי.

התחום הגדול והמבוקש ביותר, עם הכי הרבה מועמדים לכל מקום.

קלינית של המבוגר, של הילד, לאורך החיים

יש תחום קליני אחד, והבחינה בסוף נותנת תואר אחד: ״מומחה בפסיכולוגיה קלינית״. הדגש של המגמה משנה את מה שלומדים בתואר השני ואת הניסיון שצוברים בפרקטיקום, לא את התואר שבסוף.

בפועל, הדגש משפיע על ההתחלה: מי שלמד במיקוד ילדים יגיע להתמחות עם יותר ניסיון ואבחונים של ילדים, ולהפך. ובוגרי קלינית של הילד יכולים, לפי הסתדרות הפסיכולוגים, לפנות גם להתמחות חינוכית או התפתחותית.

פסיכולוגיה חינוכית

• עם מי: ילדים ובני נוער, ההורים שלהם והצוותים שסביבם. מהגן (כולל גנים טיפוליים) ועד סוף התיכון, כולל החינוך המיוחד.
• איפה עובדים: בשירות הפסיכולוגי החינוכי (שפ״ח) של הרשות המקומית. גם ההתמחות נעשית בשפ״ח.
• מה עושים: עבודה עם המערכת (הגן, בית הספר), אבחונים (כולל לקויות למידה והפרעות קשב), טיפול קצר וארוך, התערבות במצבי חירום ומשבר, וייעוץ לצוותים ולהורים.

מה מבדיל אותה מקלינית של הילד: הילד נמצא בתוך מערכת. הרבה מהעבודה היא עם הגננת, המורה, היועצת וההורים, ולא רק בחדר הטיפול. וזה התחום שיש אליו מסלול גם מתואר מחקרי.

פסיכולוגיה התפתחותית

• עם מי: תינוקות וילדים בגיל הרך, וההורים שלהם.
• איפה עובדים: מכונים להתפתחות הילד, טיפות חלב, התערבות מוקדמת, גנים של החינוך המיוחד.
• מה עושים: אבחון התפתחותי, טיפול בילד, בהורה ובקשר ביניהם, טיפול קבוצתי, וייעוץ לצוותים.

מה מבדיל אותה מחינוכית: הגיל (צעירים יותר), המסגרת (מכון, לא בית ספר), והמשקל הגדול של העבודה עם ההורים.

שימו לב לשם. יש מוסד שבו ״התפתחותית״ היא מגמה מחקרית, שלא מובילה להתמחות. השם לבד לא אומר אם מגמה טיפולית, ולכן בודקים את זה בכל מגמה.

פסיכולוגיה שיקומית (ונוירופסיכולוגיה)

• עם מי: אנשים אחרי פגיעה במערכת העצבים (פגיעת ראש, שבץ), עם מוגבלות פיזית או נפשית, או עם מחלה כרונית שפוגעת בתפקוד. במסלולי ילדים גם הפרעות נוירו־התפתחותיות.
• איפה עובדים: מחלקות נוירולוגיה ושיקום, מרכזי שיקום, מרפאות כאב ונוירופסיכיאטריה.
• מה עושים: אבחון נוירופסיכולוגי, הערכת פוטנציאל שיקומי (גם תעסוקתי), וטיפול פרטני, משפחתי ומערכתי.

ונוירופסיכולוגיה? זה לא תחום מומחיות נפרד. מגמות נוירופסיכולוגיה מובילות בדרך כלל להתמחות שיקומית, ויש מוסד שבו הדגש הנוירופסיכולוגי הוא חלק מהמגמה הקלינית.

פסיכולוגיה רפואית

• עם מי: אנשים שמתמודדים עם מחלה גופנית, המשפחות שלהם, והצוותים שמטפלים בהם. בקיצור: הקשר בין הגוף לנפש.
• איפה עובדים: מחלקות ומרפאות בבתי חולים כלליים (אונקולוגיה, קרדיולוגיה, ילדים, שיקום, נוירולוגיה ועוד), קופות החולים, וקליניקה פרטית.
• מה עושים: הכנה לפרוצדורות ולניתוחים, ליווי בהתמודדות עם אבחנה וטיפול, ייעוץ לצוותים הרפואיים, ואבחון נוירופסיכולוגי לפני ניתוח ואחריו.

פסיכולוגיה חברתית־תעסוקתית־ארגונית

• עם מי: אנשים בעבודה, ארגונים, ומי שמחפש כיוון מקצועי.
• איפה עובדים: מכוני מיון והערכה, ארגונים, ייעוץ.
• מה עושים: שלושה ענפים: מבחנים, הערכה ומיון (כולל מרכזי הערכה), הכוון תעסוקתי (ייעוץ קריירה), וייעוץ ופיתוח ארגוני.

מה מבדיל אותה: העבודה היא בעיקר הערכה, ייעוץ ועבודה עם מערכות, ולא פסיכותרפיה. ובחלק מהמגמות אפשר להתקבל גם בלי מתא״ם, עם ממוצע גבוה.

המגמות המחקריות

חברתית, קוגניטיבית, מדעי המוח, פסיכוביולוגיה ועוד: לימודים עם תזה ומנחה, בלי פרקטיקום ובלי התמחות. ממשיכים מהן לדוקטורט ולמחקר אקדמי, למחקר משתמשים (UX), למדע נתונים, לטכנולוגיות קוגניטיביות, למשרדי ממשלה, לצבא ולמשטרה, למרכזי הערכה ולביוטק.

ובחזרה להתחלה

כל הדרך הזו מתחילה בשני מספרים: הממוצע, שכבר כמעט סגור, והמתא״ם, שעוד לגמרי פתוח. את השני אנחנו יודעים להזיז.

גלו איך אנחנו מכינים למתא״ם